האם תמיד נכון לכבשים ללכת אחרי הרועה?

האם תמיד נכון למנהלים צעירים לחקות את התנהגות המנהלים שלהם?

הוא - מנהל מוכשר בהייטק, המון נסיון טכנולוגי ושאיפות להתפתח לניהול בכיר. נפגשנו רק 5 פעמים, וזה התחיל כמו אגוז קשה לפיצוח!

המנהל שלו המליץ לו על אימון כדי לשפר את האופן שבו הוא מנהל קונפליקטים. והוא - בכלל לא הבין למה הוא צריך לשנות את ההתנהגות שלו, שהרי גם מנהלים בכירים ומוערכים בארגון מתנהגים באופן שבו הוא נוהג: הם מרימים את הקול בישיבות, מתבטאים בבוטות ובאופן פוגעני, כדי שעמדתם תהיה ברורה ולא משתמעת לשתי פנים.

ניסיתי לרמוז שאם המנהל שלו ביקש ממנו לעבוד עם מאמנת על שיפור הנושא, אז ייתכן שבכל אופן צריך לתת צ'אנס להתנהלות אחרת.

ביקשתי ממנו שבפעם הבאה שבה משתתף בפגישה ומרגיש ש"העצבים" גואים בקרבו, ינשום עמוק ולא יגיב באופן מיידי. לעומת זאת - ינהל שיח בראשו ויבדוק: מה הפרשנות האוטומטית שנתן להתנהלות (האם הוא מייחס לאמירות כוונה זדונית, כמו: "זימנו אותי לישיבה רק למראית עין שארגיש כאילו שדעתי נחשבת, אבל בעצם ההחלטות התקבלו כבר קודם לכן ") והאם ניתן לתת פרשנות אחרת כמו, "דעתי חשובה ולכן בכל זאת זימנו אותי לישיבה , אז חשוב שאשמיע את דעתי ואת הטיעונים שלי בצורה עניינית ומקצועית".

כשנפגשנו אחרי שבוע, סיפר לי שהאסימון נפל ! הוא הצליח להשהות את התגובה במספר ישיבות בהן השתתף השבוע, ובדיעבד מאוד שמח על כך שלא הגיב מיידית ונמנע מתגובה אמוציונלית ופגיעה אפשרית במשתתפים. כי כשיצא מהישיבה הבין שהיתה שם רגישות שלא היה מודע לה, ולא הכל היה תלוי בו (-:

הפרשנות שאנחנו נותנים לסיטואציות בחיינו, היא זו שמגדירה את האופן שבו נגיב אליהן.

כשאנשים חווים קונפליקט הם עלולים לחוות אותו כמתקפה אישית עליהם. וזה כשלעצמו גורר תגובה אוטומטית של מגננה שתתבטא בתוקפנות או בהימנעות ("שתיקה רועמת", התעלמות).

ולכן חשוב תמיד לבחון האם הפרשנות האוטומטית שאנו נותנים לסיטואציה - היא שלילית, ולבחון אם ניתן לתת לה גם פרשנות אלטרנטיבית, שלא קשורה אלינו, ושלא בהכרח זדונית. ואז יש סיכוי לגלות שיש דברים שלא חשבנו עליהם ובכלל הכוונות היו שונות ולכן אין סיבה להגיב כאילו הותקפנו באופן אישי.

המעבר מניהול אמוציונלי לניהול רציונלי הוא כלי חשוב למנהלים להצלחה והתפתחות!